בארץ התפוצצו אוטובוסים בזה אחר זה. פיגועי התופת של תקופת ממשלת פרס מילאו את האוויר בפחד, רגע לפני הכניסה האינסופית של נתניהו לחיינו. הכול הרגיש על הסף, מתוח וטעון.

אין להקה בארץ שראיתי יותר פעמים בהופעה ממשינה. מגיל 18 ועד היום, 40 שנה של אהבה.לפחות 25 הופעות, בכל מיני תקופות, במקומות שונים, עם גרסאות שונות של עצמי. זו כבר מזמן לא רק מוזיקה.

חום אימים. חולצת הדיאולן המכופתרת מגרדת בטירוף עם הזיעה. יושבים על טריבונות הבטון, צפופים כמו סרדינים, לא יכול להוריד את התיק. ממול אמא מנופפת בחיוך, מנסה לעודד.

בדיוק היום לפני עשר שנים נפגשתי במשרדי כספית עם גידי גוב ויעל שקד, פגישה מכוננת ששינתה את חיי המקצועיים והאישיים. הכול התחיל בכלל במקרה.

כמו לרבים וטובים אחרים, גם אצלי גיל ההתבגרות לא היה תקופה פשוטה. הרגשתי לא מובן, לא נראה, עטוף בתחושת בדידות שלא עזבה. החברים האמיתיים והכי קרובים שלי באותם ימים היו הספרים

דברים שלמדתי מאמא ולוקח איתי לתמיד. במיוחד עכשיו: לנסות לראות את הטוב, גם כשקשה מאוד. להתרגש מהרגעים הקטנים, מהיומיומי, מהדברים שנראים מובנים מאליהם

לא יודע למה דווקא היום, אולי כי הבית שקט מדי, אולי כי אני מתגעגע יותר מהרגיל, פתאום קפצו לי בראש רגעים קטנים איתה, תמונות שנחרטו. כל רגע כזה הוא אבן קטנה בדרך הארוכה של האהבה שלנו,

אמא אהובה. יש בעולם שלי צמד מילים, שאף אחד לא הוגה כמוך: "היי אלדדי". האופן הרך והאוהב שבו את הוגה את שתי המילים הללו כשאני מתקשר, זה עולם שלם בשבילי. מחסה, נחמה, בית.

אבא: ימים ספורים לפני מותו מסרטן המוח. אחרי שבועות ארוכים שבהם שכב במיטה, אסף את שארית כוחותיו כדי ללוות את אמא ליציאה האחרונה שלו מהבית, מסיבת הפרישה לפנסיה.

באופן כמעט סימבולי להחריד, מות אמא שלי, מעבר לפרידה והכאב העצום שנלווה אליו, התרחש בדיוק כשאני עומד בצומת מטלטלת של חיי. צומת שבה אני בוחן מחדש את כל מרכיבי הפאזל של חיי.

לא פעם אני שואל את עצמי מאיפה מגיע הרצון הזה, הצורך המתמשך לכתוב? פוסטים פה בפייסבוק, ספר במקביל… מה מניע את כל זה? עיצוב, העיסוק המרכזי שלי, הוא צורך פנימי עמוק.

איזו תחושה מטורפת זו לסיים כתיבת ספר שיושב לי בראש כבר 28 שנה. הספקתי אפילו להקריא לאבא שלי ז"ל חלקים מהספר על מיטת חוליו. והנה, בשבוע שבו כמעט סיימתי את הכתיבה, גיליתי משהו חדש.

שלשום צפינו בסרט "נעורים" של פאולו סורנטינו מ-2015. מדובר ביצירה מאוד מיוחדת, ויזואלית ברמות אחרות ופיוטית ונוגעת, העוסקת בזקנה, יצירה, יחסים, זיכרונות ועוד.

יש אמנים שאתה פוגש מרחוק – דרך תקליטים, במה או טלוויזיה. ויש אמנים שאתה זוכה להכיר מקרוב, לגלות את האדם שמאחורי הקול, השירים והדמות הציבורית. אושיק לוי עבורי הוא כזה.

35 שנה אחרי שהתאהבתי בצלילים הראשונים של "נקמת הטרקטור", יש לי את הזכות להשיק היום את האתר החדש של הלהקה – 13 שנה אחרי שהעלינו לאוויר את האתר הקודם שגם אותו עיצבתי.

בימים הקשים האלה של שנאה ופילוג אני בוחר לנסות להפיץ אהבה, קבלה וחמלה כאן בפייסבוק ובכל מקום שאני נמצא בו. גם ואולי במיוחד כלפי מי שחושב אחרת ממני.

אתמול בכמידי שבת בקרתי עם רומי, ליה והילית אצל אמא שלי. היא כבר כמעט בת 92 אבל היה לה חשוב להזכיר בפעם המליון לבנות שהייתי ילד מאוד חמוד.

ערב אחד, לפני ארבע שנים, דיברתי עם אמיר איינשטיין לגביי משהו באתר של אביו, אריק. שיחה קצרה, עניינית, רגילה לגמרי. בלילה ההוא, לראשונה בחיי, אריק בא אליי בחלום.

בעקבות מותו הטראגי של אלון אבוטבול, התחלנו אתמול לצפות בסדרה “הרמון” – דרמה ישראלית עוצמתית, שאיכשהו פספסנו כששודרה ב-2017. הסדרה מבוססת בהשראה חופשית על סיפורו של גואל רצון

מה אעשה בחיים? במה אעבוד? מה יהיה המקצוע שלי? קשה לדעת עכשיו. אבל אתה לא צריך להחליט היום לכל החיים. החיים הם תהליך של חקירה. תעבוד במשהו יצירתי, אולי תעזור לאחרים.

עברנו שבעה ימים של אירועים מסחררים ומרגשים:  אירוח חם אצל תניה ואייל בסן חוזה עם ההגעה, ערב היכרות משפחות בלייק טאהו, סעודה חגיגית ערב החתונה, החתונה עצמה.

בנסיעה מאגם טאו לסן פרנסיסקו אתמול, הקראתי להילית שנהגה את פוסט הסיכום שכתבתי על הטיול שלנו. זה היה פוסט טוב, לטעמי – וגם לפי התגובות. אפילו אלון אבוטבול עשה לי לב. לא משהו שקורה כל יום.

בדיוק אחרי 28 שנה עם אותה מערכת סטריאו, התחדשתי במערכת חדשה עם סאונד מעולם אחר…מגבר וקומפקט דיסק של ״מיוזיקל פידליטי״, חברה שאני מאוד אוהב ורמקולים רצפתיים של JBL.

כואב הלב על מה שמתי כספי עובר. כואב על כל אדם שעובר סבל כזה – קל וחומר על מי שהמוזיקה שלו הפכה את היומיום הישראלי, הלא תמיד פשוט, למשהו הרבה יותר מרגש, מאיר, ולעיתים נשגב.

בסוף השבוע צפיתי שוב עם רומי (שהייתה בחופשה מהצבא) בסדרה הנפלאה של יואב קוטנר על כוורת. בשישי בבוקר נסענו ליום כיף בתל אביב, ארוחת בוקר שווה ובין ביס לביס דיברנו על הסדרה.

כשאני מתבונן על חיי הבוגרים – כמעט ארבעים שנה אחמורה, אני מתמלא התפעלות על הדרך שעברתי. בשנים האחרונות אני חש שעליתי עוד מדרגה משמעותית מאוד בעבודת המודעות וההתפתחות האישית שלי.

ישבתי לשיחה עם אבי בללי המספר בכנות על החוויה של יצירת אלבום סולו אישי בגיל 60 פלוס, שיתוף הפעולה המחודש עם להקת בת שבע, הפרידה מאמו ותאונת דרכים כמעט קטלנית שחווה על כביש חמש ועוד.

באותו בוקר קמתי עם 'האנג אובר' נוראי, אחרי ליל שתייה פרוע עם חבר על הבר ב"כלב המעשן". תקופה אפלה בחיי. אהבה נכזבת מייסרת, עבודה חדשה כגיאוגרף עם אדריכלית שמתמחה בשימור מבנים בתל אביב.

האזעקה הבוקר תפסה אותי כמו את רובנו מופתע ולא ממש מוכן…״מה עכשיו, אפילו קפה עוד לא הספקתי לשתות״, מלמלתי לעצמי. את ליה הבת שלי זה תפס כנראה עוד יותר לא מוכנה.

לפני שלוש שנים הרמנו כוסית בביתנו יחד עם ארקדי דוכין וסימה זוגתו היקרה, לכבוד האתר שיצרנו יחד באהבה בעבודה צמודה של אחד על אחד. זו הייתה חוויה יוצאת דופן עבורי לעבוד עם ארקדי!